"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצריים לצבאותם ביד משה ואהרון: ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם "(במדבר ל"ג א–ב) - כאן התורה מתחילה למנות את המ"ב המסעות, "מסעי" מלשון סיעה, דהיינו המדובר על ההתחברות של עם ישראל איש עם רעהו. דהנה ע"י התחברות זו, ניתנה האפשרות של האדם לעשות נסיעה ממקום למקום, כפי שהזוהר הקדוש רגיל לכנות את העליה ממדרגה למדרגה בשם נסיעה. והנסיעה הזו יכולה להיות ע"י שיש סיעה, דהיינו ע"י שמתחברים חבורה של אנשים לאהבה איש את רעהו. זה שאנו יושבים סביב שולחן אחד, זה בהחלט לא אומר שאנו מחוברים, זה לא אומר שאנו סיעה, אלא מה שיושבים כעת יחד מפני שזה טוב לנו בגשמיות, ומזה לא נעשית סיעה. אלא ענין סיעה נעשה ע"י עבודה, ועבודה היא שהאדם לא יניח את הראש שלו בענינים הגשמיים, רק יבין שלהגיע לדביקות ה' צריכים לפתח ענין אהבת חברים. ולפני זה הוא צריך לדעת שבכלל צריך להגיע לדביקות ה', וזה צריך לעניין אותו, ואחרי שהוא יבין שזה הדבר החשוב, אז הוא יתחיל לחשוב – מה הדרך להגיע לדביקות ה'? דוקא ע"י אהבת חברים? אם כן מי הם החברים שלי? עם מי אני רוצה להתחבר? וכו'.
וכל זה מדובר באנשים שרוצים משהו בהחיים שלהם. בכלל, מי שלא רוצה, לא יגיע לשום דבר, והמבחן אם אדם רוצה, זה רק אם הוא עושה פעולות. והפעולות שהוא צריך לעשות זה הן בעיקר בקשר לאהבת חברים, ולהיות קשור בהם קשר חזק ואמיץ, ולחשוב במעלות החברים ולא לחשוב בחסרונם בשום פנים ואופן. לראות מה נצרך לחברים כדי למלאות את זה. זהו היסוד הגדול בעבודת ה', וזה נקרא "מסעי בני ישראל", המסעות פירושם להיות סיעה, להיות חבורה אחת, וע"י ההתחברות הזו יכולים לעשות המ"ב מסעות הללו, שזה מרמז על שם מ"ב אותיות, שהוא מרמז על התגלות אלוקות היותר גדולה אשר זכו לה, לאחר המ"ב המסעות האלו, בעת ביאתם למדרגה הרוחנית של ארץ ישראל. אבל בלי להיות סיעה אין ממה לדבר בכלל.
יש קושיא גדולה שכל המפרשים התקשו בה: מדוע כאן התורה כותבת ויכתוב משה את "מוצאיהם למסעיהם", ואחר כך כתוב הפוך – "ואלה מסעיהם למוצאיהם"?
ובשביל זה צריך לדעת מה זה מוצא ומה זה מסע. מוצא נקרא מקור. המקור הוא הבסיס שעליו הדבר בנוי. נמצא, לאחר שיש את המוצא והבסיס, אחר כך בא המסע, תרתי משמע – הענין הזה של התחברות בין חברים כנ"ל, והענין הזה של התחברות הוא מסע והליכה בדרך מדרגה לדרגה. א"כ זהו "מוצאיהם למסעיהם". ואחר כך הוא הופך ואומר "מסעיהם למוצאיהם", משמע שהמסע הוא קודם למוצא, ומה הענין בזה? וכפי שהרבי זכר צדיק לברכה היה מסביר, אין הדבר קשה בכלל:
בתחילה יש "מוצאיהם למסעיהם", דהיינו שיש בסיס, והבסיס הוא מה שהאדם רוצה, זה המוצא, וזה מוביל את המסע. ואדם שיוצא למסע, דהיינו מתוך רצון להיות סיעה, שיהיה לו חיבור בין אדם לחברו, ונקודת המוצא שלו – שהוא מבין שהדבר החשוב ביותר שהוא יכול להשיג בהחיים שלו, זה לא הקינאה ולא התאוה ולא הכבוד, רק דביקות וחיבור במלכו של עולם. ומתוך המוצא הזה הוא יוצא למסע.
ואח"כ יש "מסעיהם למוצאיהם", וזה מתי שאדם מתחיל לעבוד באמת באהבת חברים, לא לדבר על זה, אלא מתחיל לעבוד, ועבודה משמעותה במחשבה דיבור ומעשה. במעשה פירושו – לעשות למען החבר. בדיבור – לא לדבר שום דבר מה שעלול לפגוע בחבר. במחשבה – לא לחשוב שום מחשבה בגנות החבר. אם כן כמו שאדם מבין שאסור לו לחשוב שום דבר בקשר לגנות הבורא ח"ו, אותו דבר אסור לו לחשוב שום דבר בקשר לגנות החבר. וזה לא פחות חמור. ואם אדם עובד בדרך הזו, נעשה להפך – "מסעיהם למוצאיהם". פירוש: כאשר האדם מתאמץ לעשות סיעה, דהיינו חיבור, אז הוא רואה שהדבר קשה מאוד, והגוף שלו מתנגד לזה, אז המסע שלו מוביל אותו למוצא חדש. אם מקודם היה המוצא שלו, שהוא חשב שהוא מתחיל בעבודת ה', ותיכף ומיד הוא יזכה לדביקות בה', ויפתחו לו שערי שמים ויקבלו אותו פנימה, אחרי שהוא נכנס למסע הוא מגיע למוצא חדש, והוא רואה שמה שהוא חשב בתחילה אינו האמת. והאמת היא – שהוא נמצא בתכלית הריחוק, ונקודת המוצא שלו היא הרבה יותר נמוכה ממה שהוא חשב. מפני שהוא חשב שצריך ממש קצת עבודה, וכבר פותחים לו מתיבתא של רקיע, ומכניסים אותו שם. ואח"כ הוא רואה שלא כך הענין, אלא שאפילו א' ב' של יהדות איננו יודע. כי הא' ב' של היהדות הוא אהבת החבר ואמונה בבורא. ויוצא שמהמסע הוא מגיע למוצא חדש, לא המוצא הזה אשר ממנו יצא ואשר הוביל אותו להמסע. וזה הסבר שמובא הרבה מה"ברכת שלום" זצ"ל.
ועיקר הענין הוא סיעה. וזה אומר ה"מאור ושמש" על הפרשה, שהמושג "מסעי" הוא ענין סיעה. וענין הזה הוא קשור לענינא דיומא. דהנה היום ר"ח אב, וחורבן בית המקדש אשר ארע באב, היה בגלל שנאת חינם. ומסביר הרבי זצ"ל ששנאת חינם פירושו – שהם שנאו את ענין של חינם. דהנה חז"ל אמרו, שהבורא אומר: מה אני בחינם אף אתם בחינם, דהיינו כפי שאני עושה לכם הכל, ולא מצפה ממכם לכלום, כי מה הנברא הקטן יכול להוסיף לבורא, גם אתם תעבדו באהבת הזולת ובאהבת הבורא בחינם, לא בגלל רווחים רק מטעם אהבת הזולת. וחינם לפי זה פירושו – שאדם עובד בלי לקוות לאיזה שכר. ושנאת חינם פירושה – שהם שנאו את החינם. וזה נאמר גם על דורינו, כמו שכתוב: "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו". מפני ששנאת החינם שלנו עומדת במלוא תוקפה, שאנו שונאים את החינם, מפני שהגוף שלנו לא רוצה את זה, והגוף שלנו רוצה רק רע כל היום – כסף ותאווה וכבוד, ובזה הוא שמח. ולהתחיל לעבוד למען השני במחשבה דיבור ומעשה, בשלוש הרמות הללו של עבודה, שאחת משולבת בשניה, זה בעיני הגוף שלנו כמו עבודה זרה. עבודה שהיא זרה לו. אם כן אנו עדיין עומדים בשנאת חינם. וכאשר אדם מבין שהוא מתחיל ללכת בהמסע הזה, והוא לא מוצא את ידיו ורגליו בבית המדרש, ורואה כמה שהוא מרוחק מהבורא, אז הוא מגיע "למוצאיהם", למוצא אחר. כמו שאמר הרבי הקד' מקאצק זיע"א על הפסוק "שכון ארץ ורעה אמונה" (תהלים ל"ז ג'), והסביר: שאדם צריך להגיע למצב בו יראה את האמת (לא שהוא צריך לשקר את עצמו) שאין לו אמונה אמיתית בבורא עולם, וע"כ הוא צריך לשכב כמו תינוק ולבכות ולבקש שיתנו לו קצת אמונה, שזה מה שחסר לנו בשביל שנבין מה מספר אחד ומה מספר שתיים בחיינו. ולהבין שלעשות סיעה היא העבודה הגדולה, ובזה אנו צריכים להתאמץ.