בפרשת אחרי–מות כתוב: "בזאת יבוא אהרון אל הקודש", "זאת" נקראת מלכות שמים, אמונה. והכוונה היא – שהיהודי צריך להתלבש בלבוש של אמונה ושל השפעה. "בזאת" – ע"י הלבוש הזה – "יבוא אהרון אל הקודש". "קודש" נקרא מוחין דחכמה שהוא אור התגלות אלוקות, שהוא אור המתלבש דווקא אצל אנשים שהולכים בלבושים כאלו. ועד היכן מגיעים לבושים האלו? אצל חנניה מישאל ועזריה כתוב שהיו מוכנים ללכת אל כבשן האש, והיה להם בטחון בה', והזוה"ק אומר: מה היה הבטחון שלהם? שהקב"ה יציל אותם. ואח"כ הם ראו שהבטחון הזה הוא לא בטחון נכון, כי מי אומר שהקב"ה באמת מבין שזה טוב בשבילם שהם ינצלו? בגלל זה שהשכל של האדם אומר לו שהוא צריך להינצל אז זה אומר שזה באמת טוב? לכן אח"כ הבינו שזו לא האמונה האמיתית. אלא האמונה האמיתית היא שרצון הקב"ה להיטיב לנבראיו, אבל גם אם הם יישרפו באש, זה גם נקרא רצונו להיטיב לנבראיו. זה נקרא בטחון אמיתי, זוהי הדרך של האמונה, שאדם מוכן לבטל את עצמו מכל וכל לה', ו"בזאת יבוא אהרון אל הקודש". אבל כתוב ששני בני אהרון נדב ואביהוא מתו בהקריבם אש זרה, הרבי זצ"ל הסביר שהם חלקו על הדרך הזאת, ז"א, הם חלקו על זה שהדרך שהאדם ילך הוא שתהיה תשעים ותשעה אחוז אמונה, ועניין התגלות ה' יהיה בהארה בעלמא, אלא סברו שמטרת הבריאה היתה להיטיב לנבראיו, וע"כ העיקר צריך להיות עניין התגלות אור ה', שנקרא קודש. צריך שיהיה עניין של חסדים, אבל לא שזה יהיה החלק היותר גדול. וזה היה חטאם, בחי' (ויקרא י' א') "אש זרה אשר לא צוה".