לגבי משה רבינו כתוב בפרשת השבוע כך: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל לפני מותו". משה רבינו נקרא רעיא מהימנא, והרבי זצ"ל ה"ברכת שלום" מסביר בכמה מקומות, שרעיא מהימנא נקרא הרועה הנאמן. ופירושו של דבר שרעה את עם ישראל, ומשך את עם ישראל אחריו, כמו צאן שהולך אחרי המנהיג שלו, ומשכם בענין האמונה.דהיינו שפירנס את עם ישראל עם ענין האמונה. ז"ש כאן: "וזאת הברכה", ואומר הזה"ק בכמה מקומות, שזאת נקראת מלכות שמים שהיא בחי' אמונה. א"כ זאת שהיא אמונה היא הברכה. ז"א שהאדם מקבל עליו בחי' זאת, "זאת נחמתי בעניי", אז יידע שזאת היא הברכה.
פירוש: הנה כשהאדם מתבונן בהנהגת ה' הוא רואה שהקב"ה מכניס אותו לכל מיני מצבים זרים, מצבים שלא חלם עליהם. ז"א אדם שנכנס בדרך עבדות ה' הוא מתאר לעצמו איך יגיע למצב שכל כולו דבוק בה' וכולו טוב, והולך מחיל אל חיל. אבל במציאות מי שהולך בדרך עבדות ה' מתגלגל בכל מיני מצבים שונים, ובכל פעם מתגלה אצלו רע יותר גדול. ואז האדם צריך להאמין שהמצבים האלו באו מאת הבורא ית', והם באו מאת הבורא בכדי שיוכל לגלות את ענין האמונה.
האמונה היא כלי יקר ביותר, עד שמחמת זה שהגוף שלנו מבזה את המצב האפור הזה, אנחנו לא מסוגלים להבין עד כמה שהוא כלי יקר. כי אנחנו מכבדים הרגשות, כשאנחנו מרגישים את מציאות הבורא באופן מוחשי את זה אנחנו מכבדים, או כשאנו מבינים אנו מכבדים את ההבנה, אבל ללכת במצב אפור בלי הרגשה וגם בלי הבנה מיוחדת, ללכת לקבל עול מלכות ה' במצב אפור כזה, את זה הגוף מבזה. כי לא נראה לגוף שום דבר מיוחד, ולא נראה שיש פה איזו עבודה, או מי שעובד, ולא מי שמקבל את העבודה, ואין בזה שום טעם. לקבל על עצמו עול מלכות ה' כך, ולעשות פעולות של נתינה והקרבה ומסירות נפש, או לומר אמירות, או לחשוב מחשבות, ככה במצב כזה בלי שיש איזו הרגשה חזקה, כזה דבר הגוף מבזה. אבל הוא זצ"ל כתב, שהאמונה היא כלי יקר ביותר, אין אנו משערים את גודל היוקר של הכלי הזה, והכלי הזה הוא לכתחילה ולא בדיעבד. לנו נראה שזה בדיעבד, ולכתחילה – אם היינו יכולים להרגיש את מציאות ה', היה יותר טוב, אבל אין הדבר כך אלא הכלי הזה הוא לכתחילה.
ועל הכלי הזה מרמז ענין האתרוג שהוא בחי' מלכות שמים. על האתרוג כתוב שצריך להיות נקי למעלה מחוטמו, שלא תהיה שם שום נקודה שחורה. וענין חוטם הוא אומר מכוון על ענין הריח, כמ"ש "והריחו ביראת ה'". מדוע יראת ה' מכונה בשם ריח? כי כשמדברים על דרך האמונה שמשמעותה שהאדם עובד לא מתוך קבלה במוחא ובליבא, אלא בהשפעה, זה נקרא ריח שהוא עולה ממטה למעלה, מהנאצל למאציל. שהנאצל לא רוצה לקבל במוחא ובליבא, אלא להשפיע. "והריחו ביראת ה'" (ישעיהו י"א ג') היראת ה' שלו באה בדרך של ריח. והפסוק הזה נאמר על המשיח, ז"א שכל המושכלות שהמשיח יביא בעולם הן בעיקר הנקודה הזאת של ההשפעה במוחא ובליבא. שיראת ה' היא בדרך ריח לא יותר. משא"כ בטרם התגלות המושכלות של בחי' משיח אזי כולם מקיימים יראת ה' לתועלת עצמם.
והנה יש תנאי גדול באתרוג – שצריך להיות "פרי עץ הדר". האתרוג שמרמז על בחי' מלכות שמים, צריך שיהיה לו הדר ויופי. למרות שהגוף שלנו מבזה את הדרך הזאת, אנחנו צריכים להבחין שהאמונה היא כלי יקר כנ"ל, וצריך להיות לזה הדר ויופי וחן בעינינו. כי אם האדם מקבל על עצמו את העבודה הזאת והוא בוכה, אז העבודה שלו חסירה ופגומה. אבל אם הוא שמח בעבודה הזאת ונראית לו בהדר ויופי, זו הדרך הנכונה.
יש להעיר שהגדלות של האמונה תלויה בהתנגדות הפנימית שיש לאדם לאמונה. אדם שאין לו בקורת לא כ"כ מתנגד, אדם שלא מרגיש יסורים לא כ"כ מתנגד. אבל אדם שהוא בעל ביקורת ובעל יסורים מרגיש התנגדות פנימית גדולה לענין האמונה, ואז צריך להמשיך על עצמו אמונה יותר ויותר גדולה, ויותר מרוממת, כנגד ההתנגדות שיש בתוכו.
מספרים על הרבי מקוצק, שפעם יצא בר"ה בחצות הלילה, ובית המדרש היה מלא חסידים עיפים מעבודת היום, וכשהוא היה יוצא כולם היו בורחים, היה פחד אלקים קורן ממנו. אז הוא צעק: אפי' אם השמים יפלו והארץ תרעד והלבבות ימעכו גם אז אני מצוה אתכם לא לזוז מהמקום שבו אתם עומדים. פירוש: האדם צריך להחזיק בעקרונות של קבלת עול מלכות שמים במצבים הכי גרועים. וזה קשה.
וז"ש: "וזאת הברכה". מהי הברכה? זאת, שהיא בחי' מלכות שמים. "אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל לפני מותו", הזוה"ק אומר למה משה נקרא איש האלקים? אלא היה מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה אלקים. פירוש: חציו ולמעלה נקרא מחזה ולמעלה, שם הוא בחי' אלקים, היינו חסדים מכוסים. ומחציו ולמטה איש, היינו חסדים מגולים. פירוש: צריך שבחי' החסדים וההשפעה תהיה הבחינה העליונה אצל האדם. אם זו הבחינה העליונה אזי זאת היא הברכה.
נמצא שמשה רבינו לפני מותו (דהיינו לפני התעלותו למדרגה גבוהה יותר) העביר לעם ישראל את הכלי היקר הזה שנקרא אמונה. נשאלת השאלה: מנין לוקחים את בחי' משה? מאיפה לוקחים את הכח הזה של האמונה שהוא כח גדול ונפלא? שכתוב "מן המים משיתיהו" (שמות ב' י'), ומים הם תורה, ז"א בחי' האמונה לוקחים מהתורה, ותורה נמצאת בספרים ובסופרים.
וזהו שכתוב: "הללויה הללו עבדי ה' יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם" (הלל). שעבדי ה' מברכים את שם ה' מעתה ועד עולם. דהיינו, גם בזמנים שהקב"ה נעלם, זה נקרא מעתה ועד עולם. לא רק עתה שאני מרגיש אותך, אלא גם בזמנים שאתה נעלם. וכן כתוב (הלל): "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". פירוש: האדם צריך להאמין שה' הוא טוב, שחסדו נשאר גם ב"לעולם", "כי לעולם חסדו". דהיינו גם במצבים שרצונו להיטיב לנבראיו נעלם והאדם נמצא ביסורים, או מתוך עצמו או שמסתכל מחוץ לו, הוא צריך להאמין שחסד ה' וטובו נמשך גם במצבים האלו של ההעלם. (תשרי תשס"ב)